24.1.24 Koh Wai
שבוע לתוך הזמן בתאילנד קיבלנו המלצה שאי אפשר להתעלם ממנה. אי קטנטן עם אווירה של פעם. ללא כביש, ללא כלי רכב, עם 3 מקומות אירוח בסה"כ כשאנחנו במקום הכי מרוחק, עם 7 בונגלו מעץ. חשמל רק בשעות הערב, אין ווי פי או מים חמים אבל! יש חוף עם חול לבן ועצי קוקוס, מי ים בצבע טורקיז, אלמוגים מרהיבים ודגים שאפשר לשנרקל אליהם מהחוף, שקט ושלווה, מעט מאד אנשים שלעת ערב מגיחים מהזולות הנחבאות שלהם למסעדה המעולה. מזכיר לי בחוויה ובאווירה את סיני בימים שהיא היתה בית שני, ראס השטן כשעוד היה שם רק מקום אחד, ראס אבו גלום עוד לפני שבכלל היו בו חושות וגם בפעם האחרונה שהייתי שם לפני 4 שנים. ובמילים אחרות, הגעתי לגלויה.
כישורי הצילום שלי לא עושים למקום חסד, אבל לגוגל יש מליוני תמונות הרבה יותר טובות של האי הזה ואחרים כמוהו, אז תפעילו את הדמיון או תלכו לראות שם.
מה שלא רואים בגלויה ומהר מאד קיבלנו בכמות מוגזמת ואף מפחידה זה את היתושים. ויתושים ענקיים שלא מודעים לכך שציטרונלה דוחה אותם. או לבנדר. או כל תכשיר אחר, כולל התאילנדי הקשוח. הם לא קיבלו את ההודעה ו 3 סוגי תכשירים שונים שמרחתי והשפרצתי על עצמי בנדיבות לא הרשימו אותם. כל יום בשעות הבוקר ואחה"צ הם מגיחים בלהקות מוגזמות. לאנשים יש אז שתי ברירות להכנס למים או להכנס מתחת לכילה. כל דבר אחר כולל להתלבש ולהתכסות מכף רגל עד ראש לא עוזר. ניסיתי, הם עקצו אותי דרך הבגדים.
בדרך כלל אני ממש לא רגישה ליתושים. ברמה כזאת שאין לי ולא הבאתי איתי אף תכשיר כי זה ממש לא עניין עבורי. גם אם אני נעקצת העקיצה לא מורגשת ותוך רגע נעלמת. אבל הפעם שונה… בין היתושים לזבובי החול בסוף הערב הראשון כבר הייתי מכוסה עקיצות ורמת הערנות והלחץ מהמעופפים האגרסיביים ועקשנים האלה עלו בכמה מאות אחוזים. לא היה רגע של שקט, מנוחה או שלווה או התאחדות עם הטבע והבריאה שכה ציפיתי להם מגן העדן הקסום. אז למרות כל רשימת המעלות של המקום שבו תכננו להשאר שבוע לפחות, עם אופציה ליותר, אחרי 4 לילות נכנענו וחזרנו לקו צ'אנג. בתמונה האחרונה רואים אותנו מאושרים שתכף נעזוב את האי. התיקים כבר על הסירה, מחכים לטקסי שיגיע לאסוף אותנו בדרכו מקו קוד וקו מאק.
דבר נוסף ופחות משעשע שלא רואים בגלויה וגם לא בתמונות בגוגל זה את כמויות הפלסטיק ש"מקשטות" את החופים הלא מאוכלסים, את החופים שהיו מאוכלסים וננטשו, ואת החלק האחורי, מאחורי הקלעים של המסעדות. חלק ניכר זה פלסטיק שנשטף אל החוף מהים מדי יום, בקבוקים, כוסות, שקיות, כפכפים וכדומה.. אבל יש גם הרבה מאד זבל של המקומות עצמם. ההליכה מהחוף שלנו לחוף בצד השני של האי היתה עצובה ולא מאד נעימה.
למי שבכל זאת רוצה לבקר במקום הקסום והמבודד הזה אני ממליצה לקחת את הבונגלו היותר יקר, עם רשת בחלנות ובדלתות ההזזה.