הגענו לפאי כשברקע יש עננה כבדה של עשן וזיהום אוויר מאחר ועונת השרפות בפתח. על מפת איכות האוויר העולמית כל האזור נצבע באדום בוהק – בצפון תאילנד, מיאנמר, צפון לאוס וקמבודיה בעונה הזאת שורפים שדות אורז, יערות, ובאופן כללי את כל הצמחיה העונתית היבשה. וכך למשך חודשיים פלוס מינוס הכל מתכסה בעננת עשן ואיכות האוויר יורדת עד כדי כך שאלפי אנשים בשנה מתאשפזים עם בעיות נשימה. הממשלה מנסה להקטין את הנפח של התופעה באמצעות הסברה וקנסות, אבל העשן לא עוצר בגבול וגם לא צריך ויזה.. כך שמענו. בפועל אנחנו כבר באמצע פברואר ועדיין השמים כחולים ואפילו רואים את ההרים שמסביב לעמק היפה. אמנם חם ויבש מאד ביום והכל נראה קצת פחות ירוק אבל בפאי האווירה טובה ונעימה, הרבה מאד זרים מכל הסוגים , תיירים, טיילים, היפים מכל הגילאים שגרים כאן. אנחנו כאן להתנדבות הראשונה במסע.
הגענו לשטח לא גדול בטבע, מחוץ לעיר שהוא למעשה מטע של עצי טיק, בצל העצים מתהווה חווה שהעניין והחזון שלה הוא להנגיש וללמד בניה באמצעות חומרים טבעיים ומקומיים, ולבנות צורת חיים בת קיימא. זה חזון של הרבה מהמקומות שאנו פוגשים בפלטפורמת ההתנדבות.. אנחנו ישנים בדורמיטורי גדול, שבנוי מלבני בוץ, במבוק וגג מפח. התנאים מאד פשוטים אבל יש כל מה שצריך ונעים כאן מאד. יש כאן עוד מתנדבים וקבלת הפנים של בעלי המקום והנוכחים חמה ופתוחה. בעלת האדמה אישה תאילנדית בשנות השלושים עם חלום וחזון שהמשפחה והכפר שלה לא מבינים. למה היא לא הולכת בתלם? איך זה שהיא לא מפחדת מרוחות ומה היא עושה שם ביער לבד? אבל יש לה חזון, ויחד עם בן זוג אוסטרלי ומתנדבים מכל העולם שבאים לתקופות משתנות בין שבוע לחודשיים הם בונים ומקימים את הפרויקט. אנחנו עובדים כ 4 שעות ביום 5 ימים בשבוע ושאר הזמן פנוי. לטייל בטבע או לבקר בעיר. מהרגע הראשון יש קליק נעים וזורם על המתנדבים שבמקום. בחור בגילנו אנגלי, שתי בחורות צעירות מדרום גרמניה, הולנדית וצרפתיה ממוצא רוסי. אנחנו מבשלים ביחד, הולכים לאירועי פסטיבל מוזיקה באחד הברים ההיפים של פאי, שומעים ומספרים על מקומות וחוויות וכמובן עובדים.
ביום הראשון למדתי להכין לבנים מתערובת של אדמה, חול, מים וקש. ביום השני להכין ולעשות טיח ולהחליק אותו וביום השלישי להכין כפית מבמבוק. כל כך הרבה ידע שימושי בזמן כל כך קצר.
אחרי שבוע הודיעו בעלי המקום שהם סוגרים את המקום בשל עונת השרפות. אנחנו יכולים להשאר עוד כמה ימים להתארגן על המשך הדרך.
לאן להמשיך מכאן? זאת ה שאלה שמעסיקה אותנו צפון דרום מזרח מערב, הכל פתוח. אני אוהבת שיש אפשרויות אבל יותר מדי אפשרויות זה כבר לא חופש אלה כאב ראש. הבנתי שעד שאנחנו לא יודעים לאן אנחנו פשוט לא זזים, מחכים לבהירות. משהו בהחלטה הפשוטה הזאת מיידית הוריד את החלץ ואז פתאום אפשר היה להיות נוכחים ברגע ולשמוע על פסטיבל שאמבלה שקורה ממש קרוב, במרחק של שעה וחצי נסיעה ליד עיר קטנה בשם צ'יאנג דאו, אז בוא נסע לשם. רגעי החסד של בהירות יכולים להיות ממש מתחת לאף.
על שאמבלה בפוסט הבא.